מלחמת הנשים במפלגת העבודה 

12 נשים כיהנו בכנסת הראשונה (1951-1949), שבע מהן מטעם סיעת מפא"י: בבה אידלסון, חסיה דרורי, ז’ניה טברסקי, גולדה מאירסון, עדה מימון, דבורה נצר, יהודית שמחוני. חלקן היו למלכות הבלתי מעורערות של הפוליטיקה הישראלית בראשית הדרך. שישים שנים קדימה ומפלגת העבודה, ממשיכת דרכה של מפא"י, הגיעה לשפל חסר תקדים בתולדותיה. אמנם בהנהגתה של שלי יחימוביץ’, אבל מוכה וחבולה בתחום הייצוג הנשי.

נחזור ונסתכל על השמות מהכנסת הראשונה: גולדה מאיר(סון) כיהנה בממשלה למעלה מעשרים שנה והנהיגה אותה במשך חמש שנים; בבה אידלסון עמדה במשך 44 שנה בראשות נעמת של ימי ההסתדרות הגדולים; דבורה נצר כיהנה בכנסת עשרים שנה וב-1968 הייתה ממלאת מקום נשיא המדינה למספר ימים.

יו"ר המפלגה דוד בן-גוריון דגל בייצוג קבוצות אוכלוסיה. נצר למשל, הוכנסה שוב ושוב לרשימות המועמדים על תקן נציגת נשות המפלגה במחוז תל אביב. הוועדה המסדרת ידעה לתמרן כך שלכל קבוצה היה ייצוג, וגם נשים שביקשו לפרוש הוחלפו בכנסת הבאה על ידי נשים אחרות: יהודית שמחוני נציגת התנועה הקיבוצית הוחלפה על ידי סנטה יוספטל, חסיה דרורי נציגת תנועת המושבים הוחלפה על ידי שרה כפרי. יושבות הראש של נעמת ידעו גם הן שמקומן מובטח – אידלסון הוחלפה על ידי תמר אשל, שהוחלפה על ידי נאוה ארד, שהוחלפה על ידי מאשה לובלסקי. כולן הגיעו לכנסת במוקדם או במאוחר.

מפא"י רשמה לזכותה לא רק ייצוג מרשים של נשים אלא גם תקדימים: רחל צברי נכנסה לכנסת השנייה בין היתר כנציגה הראשונה של עדות המזרח; שולמית אלוני נכנסה לכהונתה הראשונה כנציגת הדור הצעיר במפלגה (בגיל 37). הייצוג היה בעל חשיבות כל כך גדולה עד כדי כך שחלק מחברות הכנסת הוכנסו בניגוד לרצונן וקיימות עדויות על מספר מקרים שכאלה.

עם כל הכבוד להתנהלות השוויונית הזו, התמונה מאז ומתמיד לא הייתה באמת ורודה. נשים כמעט ולא קודמו לראשות ועדות בכנסת ולמעט גולדה מאיר, עד שנות השבעים לא כיהנה מעולם אישה נוספת בממשלה כשרה או סגנית שר. רחל צברי שדובר רבות ובאופן ציבורי על כך שתמונה לסגנית שר החינוך, מצאה עצמה ב-1969 מחוץ לרשימת המועמדים שלא על פי רצונה. גם עדה מימון שכיהנה בשתי הכנסות הראשונות והייתה לוחמת נלהבת למען זכויות נשים מצאה את עצמה במפתיע מחוץ לכנסת. אמנם כבר הייתה בת 62 אבל לא פרשה מרצונה; ועדת המינויים קיבלה הודעה לפיה "בצורה מוחלטת את מסרבת להיות מועמדת לכנסת", מתרץ בן-גוריון במכתב אישי למימון מאוקטובר 1955.

האינטריגות תמיד היו. אסתר הרליץ, שנכנסה לכנסת רק ב-1974, סבלה כבר בשנות החמישים מהכינוי "גולדה הקטנה" שדבק בה ולא היה לרוחה של גולדה המקורית. על שולמית אלוני אין צורך להרחיב – מי שהיחסים עם גולדה עלו לה ב-1969 במושב בכנסת וכשראתה שלא תחזור לכנסת גם בבחירות 1974, הלכה והקימה את מפלגת מרצ ועמדה בראשה.

אמנם תמיד היו, אבל שינוי שיטת הבחירות במפלגה וביטול הוועדה המסדרת לא הטיב עם הנשים במפלגת העבודה.

ההישג של שושנה ארבלי-אלמוזלינו וניצחונה במקום הראשון לרשימת המפלגה בבחירות 1981 לא שוחזר מעולם. חברות הכנסת של מפלגת העבודה מאז 1992 כמעט ולא החזיקו בה מעמד. סופה לנדבר החזיקה מעמד על תקן משבצת העולים, אורית נוקד במשבצת הקיבוצים, וכל היתר נאבקו ונאבקות על מקומן. ההתדרדרות במעמדן של דליה איציק ויעל דיין הביאה לעזיבתן את המפלגה; קולט אביטל ונאדיה חילו נדחקו למקומות בלתי ריאליים; יולי תמיר איבדה את הבכורה לשלי יחימוביץ’ ועזבה את הכנסת (מסיבות אחרות, כמובן).

המתמודדת לכנסת ה-19 לילי בן-עמי סיכמה לאחרונה את התורה כולה: "בפועל מהווה השריון במפלגה תקרת ייצוג במקום רף תחתון, ומגביל את הנשים במקום לקדם אותן אל עבר ייצוג שווה. כך למשל נשים מועמדות לא יכולות לשתף פעולה ביניהן, או למשל- יש מועמדות הדורשות מתומכיהן לסמן אך ורק את השם שלהן ברשימה כדי להגביר את סיכוייהן להיכנס לשריון".

הבחירות כבר היו לדמוקרטיות וכבר אין חיסולים נוסח ועדות מסדרות (האמנם?), אבל הייצוג הנשי במפלגת העבודה הלך ונשחק עד היסוד. השיקום בתחום הזה לא יכול להתבצע רק על ידי הגברת מקומות נוספים לשריון כפי שקבעה המפלגה. בשונה ממפלגת הליכוד שבה נשים שכיהנו בכנסת אינן מתמודדות יותר זו בזו על משבצת הנשים ששמורה אך ורק למתמודדות חדשות, מפלגת העבודה מקפידה לשסות את הנבחרות שלה זו בזו בכל מערכת בחירות. 15 נשים הכריזו עד כה על התמודדות למספר זניח של מושבים שיתווספו למפלגה. מלחמת כל בכל.